אישה אחת אמרה (אאא) על הנשיא.. 

נשיא המדינה, משה קצב, נחקר בשורה של עברות לכאורה: חשד להטרדה מינית, חשד
לאונס, וטיפול לא הולם בחנינות.
הנשיא מכחיש את ההאשמות. אומר כי לא חרג ביחסיו עם עובדות בית הנשיא מיחסי עבודה
מקובלים. אומר שאין שחר להאשמות האחרות.
תמונת המצב בתקשורת לכל סוגיה שונה. אינני מדבר על מצב של חשד שטרם גובש לכתב
אישום. אני מדבר על אווירה הולכת ומתגבשת של "עליהום". שיטה שתופסת תאוצה כלפי
הנשיא וכלפי נושאי משרה נוספים בצמרת המדינה. אווירה כזו יוצרת זילות כלפי סמלי
מדינה שמייצגים אותנו, ומטשטשים את חשיבותם של מאבקים ציבוריים מבוססי הוכחות
וקריטיים יותר בחשיבותם הלאומית.
קיים הבדל בין אי שביעות הרצון מהדרג הצבאי והמדיני בעקבות המלחמה, לבין
קטגוריית "אירועי המין" שהולכת ותופסת תאוצה, במישור המקביל.
ב"קטגוריית המין" רצים בתקשורת "סיפורים". חלקם, מצוי גם בעדויות שניתנו במשטרה,
כך מספרים לנו, על "ילד בלתי חוקי שנולד לנשיא", "הנשיא הבהיר למזכירה שאם לא
תיעתר לו, תאלץ לעזוב". ועוד. אנשים שומעים, צופים, משתאים, אחר כך מקבלים את
רוח האווירה. לאחר הטמעה קצרה, נשמעות בציבור המילים: "אין עשן בלי אש". מיד
נערך בתקשורת סקר שתוצאותיו חד משמעיות: רוב להוצאת הנשיא לחופשה.
מסקנתי הראשונה היא: בישראל, כדי לנטרל נושא משרה, צריך לעשות מעט מאד.
אני שואל את עצמי להיכן נעלם העיקרון: אדם חף מפשע עד שהורשע. בישראל לא מחכים
להרשעה. יש חשד. די בכך. האיש צריך ללכת! אני כבר לא מדבר על זכות הערעור. והרי
ראינו לא מעט פסקי דין ש"התהפכו" בערכאה של הערעור: ההרשעה הפכה לזיכוי.
השנה, הגענו לשיא העצבנות הציבורית וקבענו שיא חדש: לא מחכים גם להגשת כתב האישום.
ישנה תלונה! נפתחת חקירה! זהו זה! התקשורת מובילה את דעת הקהל. היא מזמנת מומחים
לאולפן, ורובם, משום מה, טוען ש"עדיף היה לו הנחקר היה פורש". זהו זה! יש לנו
פסק דין ציבורי. הנחקר צריך לעזוב את תפקידו. למה? כי הוא לא יכול לכהן עם עננה
מעל ראשו, עונים המבינים. כעת, נותר רק להעמיד ניידת שידור ליד ביתו של הנחקר
ולהמתין ליציאת דוברו כדי להצהיר על ההתפטרות הידועה מראש.
כדי לזרז את האיש, מגויס אמצעי נוסף. בעיתוי יומי כמעט,נשמע או מתפרסם,דיאלוג
קומי או קריקטורה. "הנשיא מזיע בכנס חשודים בהטרדה מינית", "הנשיא מזיע
בהתייעצות עם שר המשפטים שהתפטר" "הנשיא המזיע יושב בביתו ואשתו קרבה מאחור,
מנופפת באלפס כדי לחבוט על ראשו".
וכל זה משרת את האמירה הציבורית השלטת: כולם מושחתים! אבל חלק מהשחיתות המדומה
הזו נוצר על ידנו, צרכני התקשורת. אין לנו כבוד מינימאלי לכל מיני אמיתות שאנחנו
קבענו אותן: היות האדם חף מפשע עד שהוכחה אשמתו. ובעיקר, האמונה שלנו בדברי
אנשים שמונו למשרות נעלות. בעצם, למה אנו לא מאמינים לנשיא המדינה או לשר
בממשלה כשהוא אומר את הגרסה שלו?
הבה נחשוב קצת על הנתונים הידועים לנו, בצורה מוסרית ומשפטית: בכל אירוע, שני
אנשים אומרים לנו דבר והיפוכו: אישה שעובדת אצל הנשיא אומרת לנו שהוא עשה לה
א, ב ו-ג דברים אסורים. הנשיא מכחיש. אנחנו מאמינים לאישה, מראש.
המסקנה: הנשיא צריך ללכת.
אישה אחת אומרת ששר המשפטים נשק לה ללא הסכמתה. שר המשפטים מכחיש. אנחנו
מאמינים לאישה, מראש. המסקנה: שר המשפטים צריך ללכת.
בחלק גדול מהמקרים, אין תימוכין לעדויות. הדברים התרחשו בנוכחות שני אנשים בחדר.
אין גם הוכחה של פשע. אומרים שראו אותה נסערת, דומעת. האומנם זוהי ההוכחה היחידה
לפשע? ומהו המניע? גם הוא לא נמצא. מעידים עליו בעדויות של המתלוננת. אבל ללא
תימוכין. ללא עדות מסייעת. הכל נסיבתי. ללא הוכחות.
בכל הכבוד הראוי, בדיקה בגלאי שקר איננה קבילה. וישנה סיבה לכך. ועימות פומבי
בין שני אנשים, הוא התרשמות של הצופים בעימות ללא הוכחות. מיהו זה שיקבע לבסס
על כך את נשוא התביעה?
וברקע הקרוב והרחוק יש לנו עוד מקרים של מפורסמים ובעלי תפקידים שנשים אומרות
עליהם דברים והם מכחישים והמערכת הממסדית והציבורית מקבלות, עוד לפני פסק הדין,
את דברי המתלוננות. נרקמת כאן סיטואציה בלתי הגיונית. לבטח בלתי תקינה מבחינת
החוק והצדק הציבוריים.
שרשרת הנסיבות הזו מתחילה להידמות לחוסר הסדר השיטתי שהתקיים במהפכה הצרפתית:
אישה אחת אמרה שהוא בורגני..לגיליוטינה. אא"א שהוא נגד המהפכה.. לגרדום.
אא"א? אישה אחת אמרה, או איש אחד אמר. אין כאן אפליות. האמונה הציבורית באא"א -
פסולה.
מתחיל להיווצר כאן שלטון של ההמון. במאה ה-21, ההמון איננו מתגודד בכיכר העיר.
הוא מתגודד מול מסך הטלביזיה, הטלפון והמחשב ועונה בחדווה לסקרים שמצוטטים
לאחר מכן.
ההשתתפות בסקר באמצעות SMS עולה 1 שקל. הרי לפניכם דמי הכניסה לטריבונל המרשיע.
זוהי מדורת השבט החדשה. וכאן, נוצרת בקרב הציבור המתגודד תחושה של עוצמה, ללא
התחשבות בעקרונות בסיסיים של בדיקה לפני הפיכה של נושא משרה נכבד, שאמור לסמל
את החוק והסדר ואת הסמל של המדינה. נושא משרה זה הופך להיות לסרח עודף שיש
להיפטר ממנו וכבר נערכת בצד נבחרת ממתינה של גברים ונשים להוטים להחליפו.
את הסחף הזה צריך לעצור. החובה לעשות כן מונחת לפתחו של שר המשפטים, בפועל,
החדש שצריך להזכיר לציבור ששכח את עקרונות החוק והצדק. לא פעם אחת. אלא עשרים
פעם ביום. כמספר הפעמים שהתקשורת עוסקת בהוצאתו להורג הציבורית של כל חשוד.
רק חשוד. עדיין חשוד.

אריה דרוקמן 25 באוגוסט, 2006

המאמר פורסם באתר NFC, בתאריך 26 באוגוסט, 2006